פסק-דין בתיק ת"א 10098-02-10

1.                זהו פסק דין בתביעה לתשלום חוב נטען, בגין יתרת הלוואה שהעמיד התובע לנתבעת, לצורך רכישת דירה. הוחלט לקבל את התביעה, ולהלן הנימוקים.

2.       ביום 9.7.99, נכרת בין הנתבעת ובין "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ, הסכם במסגרתו הותנה, כי הבנק ילווה לנתבעת סך 295,000 ש"ח, ההלוואה ניתנה לצורך רכישת דירה על ידי הנתבעת והובטחה באמצעות משכון שנרשם על זכויות הנתבעת בדירה.

בנק "טפחות" התמזג לתוך התובעת (אשר שמה הקודם היה בנק מזרחי המאוחד בע"מ. המיזוג הושלם בתחילת שנת 2005).

בפועל הועמדה לנתבעת הלוואה בסך 290,000 ש"ח ולא 295,000 ש"ח (ולעניין זה הסביר עד התובעת מר חיים זילבר כי ההבדל נבע משינויים בשיעורי דולר ארה"ב, כיוון שמחיר הדירה הוצמד למטבע זה).

אין חולק, כי מתוך סכום ההלוואה, ניתנו סך 46,200 ש"ח וסך 20,000 ש"ח כמענקים מותנים, לגביהם הוסכם בסעיפים 5 ו-6 להסכם, כי יהפכו למענקים מוחלטים או יפרעו לבנק, כדלקמן:

"ב. בתום שנה ממועד תחילת המענק וכן בתום כל שנה שלאחר מכן (מועד תום כל שנה כאמור, להלן: "מועד קובע"), סכום השווה לחלק ה-15 (1/15) מהסכום המקורי הנ"ל של חלק זה יהפוך למענק מוחלט, אך זאת בתנאי שעד אותו מועד קובע לא קרה "מקרה הפרה".

ג. אם לפני תום 15 שנים ממועד תחילת המענק, הבנק העמיד את מלוא יתרת ההלוואה לפירעון מיידי בהתאם לאמור בהסכם או קרה "מקרה הפרה", אזי יתרת חלק זה שטרם הפכה למענק מוחלט כאמור לעיל עד קרות אותו מקרה כאמור, תשולם לבנק ע"י הלווה, מייד עם קרות אותו מקרה, כשהיא צמודה למדד המחירים לצרכן כמפורט בהסכם על נספחיו ונושאת ריבית, המצטברת ומצטרפת לקרן בכל מועד קובע, בשיעור 2% לשנה, החל ממועד מתן חלק זה ללווה ע"י הבנק."

"מקרה הפרה" הוגדר, ביחס לכל אחד מהמענקים המותנים כ- "... מכירת הנכס, לרבות התחייבות למכרו, מבלי לגרור חלק זה".

לטענת התובעת, בחודש מרץ 2000, החלה הנתבעת לפגר בתשלומי ההלוואה, ובחודש ספטמבר 2000 חוסל חוב הפיגורים. החל בחודש פברואר 2001 שולמו לטענת התובעת, תשלומים נמוכים מגובה התשלום החודשי המוסכם, והנתבעת החלה לצבור חוב פיגורים נוסף.  ביום 28.1.02 הגיעו הצדדים להסדר, במסגרתו שילמה הנתבעת מדי חודש, סכום הגבוה מהתשלום החודשי,  על פי הסכם ההלוואה, במשך מספר חודשים, והקטינה את חוב הפיגורים, אלא שלא עלה בידה לעמוד בהסדר לאורך זמן, וחוב הפיגורים תפח שוב.

הנתבעת פנתה, לוועדה הבינמשרדית של משרדי השיכון והאוצר, ובהמשך, בעקבות החלטת הוועדה, הגיעה להסדר נוסף עם הבנק, במסגרתו לא חויבה ההלוואה במשך שישה חודשים רצופים, והתשלומים ששולמו בתקופה האמורה, נזקפו על חשבון חוב הפיגורים. לאחר שהנתבעת לא עמדה גם בהסדר זה, הועבר החוב לטיפול משפטי, ובהמשך שילמה התובעת, תשלומים שונים, אשר הקטינו שוב את חוב הפיגורים.

בחודש יולי 2005, חדלה הנתבעת מלשלם, את החזרי ההלוואה, ומחודש זה לא שילמה סכום כלשהו. לפיכך, פתחה התובעת ביום 19.6.07, תיק הוצל"פ למימוש המשכון על דירת התובעת. הדירה נמכרה במסגרת הליכים אלה.

בהמשך הגישה הנתבעת באמצעות בא כוחה עו"ד סוראני, תובענה על דרך של המרצת פתיחה, במסגרתה ביקשה להצהיר, כי שטר המשכון עליו חתמה לטובת התובעת (המשיבה שם) בטל, וכי מוקנה לה זכות דיירות מוגנת בדירה [ה"פ (מח' ב"ש) 4045/09 זינאידה אמרייב נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ ואח'].

התובענה האמורה נדחתה, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד (שניתן ביום 25.5.10).

ערעור שהגיש ב"כ הנתבעת, עו"ד סוראני, על פסק הדין (ע"א 5417/10 זינאידה אמרייב נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ ואח'), נדחה בפסק דינו של בית המשפט העליון הנכבד (מיום 13.6.11) תוך אימוץ ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד, על פי הוראת תקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. בקשת עו"ד סוראני בשם מרשתו, להאריך את התקופה להגשת בקשה לדיון נוסף (בש"א 5701/11- א), נדחתה גם היא.

בהמשך, הוגשה התביעה דנא, בסדר דין מקוצר, ובמסגרתה נתבעה הנתבעת לשלם, את יתרת החוב בחשבון ההלוואה, אשר הסתכמה באותה עת ב-161,646 ש"ח.

3.         המבקשת הגישה בקשת רשות להתגונן (בהמשך הגישה תצהיר נוסף במסגרת הבקשה, אשר התקבל בהסכמת התובעת), במסגרתה טענה, בין היתר, כי התביעה התיישנה,  וכי סכום התביעה, כולל את סכום המענק שהועמד לזכותה אשר הפך לטענתה, למענק מוחלט, היות שהתגוררה בדירה עד חודש אוגוסט 2008. כן טענה, כי סכום התביעה לא פורט, וכי לא ניתן לדעת, אם סכום התביעה חושב, תוך ניכוי הסכומים שהתקבלו אצל התובעת, לרבות תמורת מכירת הדירה במסגרת תיק ההוצל"פ.

בהחלטתו מיום 16.3.11, אשר ניתנה לאחר שמיעת סיכומי הצדדים בבקשה, ולאחר

שהתובעת וויתרה על חקירת הנתבעת, קיבל כב' הרשם (כתוארו אז) ע. כפכפי את הבקשה והתיר לנתבעת, להתגונן מפני התביעה.

ביום 30.5.12 הגישה הנתבעת (ברשות בית המשפט) כתב הגנה מתוקן, במסגרתו חזרה וטענה, כי התביעה התיישנה, וחזרה והעלתה טענותיה, בעניין המענקים המותנים. עוד טענה, כי קמה לה זכות לדיירות מוגנת בדירה, וכי על כן, היה על התובעת לגבות מרוכש הדירה "דמי מפתח". הנתבעת הוסיפה וטענה, כי התובעת לא בדקה, עובר לחתימת הסכם ההלוואה, את יכולתה של הנתבעת לפרוע את סכום ההלוואה. זאת לטענתה, נוכח הכנסותיה הנמוכות עובר לנטילת ההלוואה.